אישה אחרת

מתבוננת בדמותי המוצללת במראה
מבעד לעיניך אני מסתכלת
מנורת המיטה מטילה אור
צובעת חללים מן השחור.
לפתע על הסף לי הארת
וחזרת ושנית : את יפה,
בעיני.
ואני הרמתי גבה :
אללי !
סוף סוף? ודווקא עתה?
עכשיו מול המראה אני תוהה :
האם גם היא יפה,
בעיניך?
נוכריה גמורה היא לי
האישה החולקת יצועך
אבן נגף לאהבתך.
כל שאדע אודותיה הינו
מילים ששיחררת בלשון מאופקת
וקראתי אני מן הצג שותקת
ומעט מילים קמצניות שהתמלטו משפתיך
אותן שפתים שטרפו את שפתי בשקיקה
שפתים שהרבו לענות בשתיקה.
רק מקצת ששאלתי השבת
והרבה לא אביתי לשאול…
ידעתי…
לא היא האישה האחרת.
לא רציתי לדעת מראיה
מעולם לא היצגת פניה.
אני,
אני האישה השנייה
אני הנשארת…
אני הנוצרת…
אוגרת
זיכרונות חמימים בקרה
לוקקת בפה חרב
אט אט במשורה
בין נגעי הכאב
בין השיטים
למען יספיקו לצוק העיתים,
ללילות של מחסור
שיבואו בקור
אחר דעיכת חג האור.
אני הנשארת
מנוכרת
ואתה מעבר לימים…
הבטחת לנגן על קלידיי
הייתי קשובה
חופנת גופך בין ידיי
מתמוגגת בלי דיי…
עתה מתכנסת תחת כסת
זיכרון חיבוקים לוהבים
במיטה שהייתה
מיטת אוהבים,
שמיכת חלומות מתוחה
דקיקה, שברירית, עדינה.
מתפרקדת קפואה אין אונים
כי לה, לי הצהרת נאמנה
אך לה הן תשמור אמונים.